חוק האריזות - מטרה ראויה
ביצוע לוקה בחסר

מדינת ישראל מייצרת מדי שנה כ-5.4 מיליון טון פסולת עירונית ומסחרית, אשר שישית ממנה היא פסולת אריזות. בשנת 2011 נחקק חוק האריזות, אך גם כיום, 7 שנים אחרי, החברות משלמות אמנם את "דמי הטיפול" באריזות, אך המחזור עצמו במקרים לא מעטים, לוקה בחסר

אריזה, כך מוסבר ב-ויקיפדיה, היא "טכנולוגיה לעטיפה והגנה על מוצרים, עצמים או חומרים, לצורך הפצה, אחסנה, מכירה ושימוש". באופן מסורתי, לאחר סיום חייה של האריזה, היא בדרך כלל הופכת לפסולת. מטעמים כלכליים וסביבתיים, מדינות, ארגונים, חברות ופרטים הבינו כי כדאי ונכון לצמצם את כמות הפסולת הנוצרת מאריזות, ע"י צריכה וייצור מושכל של מוצרים על אריזתם, וכמובן תוך חקיקה ויישום של פתרונות מחזור אריזות לחומרי הגלם מהם יוצרו, או לפחות להפקת אנרגיה מפסולת שיורית (שאינה ניתנת או כדאית למחזור) במתקני השבת אנרגיה ייעודיים.
בישראל חוקקו מספר חוקים שנועדו לטפל בפסולת: חוק שמירת הניקיון (1984, "הפסולת לסל וחסל"), חוק איסוף, פינוי פסולת ומחזור, וחוק החומרים המסוכנים (1993), הפיקדון על מכלי משקה (1999), החוק לטיפול ומחזור צמיגים (2007), החוק להסדרת הטיפול באריזות ("חוק האריזות", 2011), החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי, אלקטרוני ובסוללות (2012) והאחרון – החוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד-פעמיות.
על פי אתר המשרד להגנת הסביבה, במדינת ישראל מיוצרת מדי שנה כ-5.4 מיליון טון פסולת עירונית ומסחרית. כשישית ממנה הינה פסולת אריזות. ועדיין, מרבית הפסולת המעורבת של מדינת ישראל (כ-80%!), מוטמנת באתרים הפזורים ברחבי המדינה, עובדה אשר מביאה לבזבוז משאבי קרקע יקרים וגם פולטות מקרבן גזי חממה כ-Co2 ומתאן.
החוק נשוא הכתבה הינו חוק האריזות, במסגרתו הוגדרה "אחריות יצרן ויבואן מורחבת". זהו שם קוד להטלת אחריות סביבתית על חברות מסחריות, אשר במקרה הנדון מייצרות או מייבאות את אריזות מוצריהן. חברות יצרניות ויבואניות חייבות לחשוב על משמעות נפחן והרכבן של אריזות מוצריהן, כדי לצמצם את ההשפעה השלילית שלהן על הסביבה, ובמקביל גם להפחית את עלויות דמי הטיפול בגין קיום חוק האריזות שבמישרין משפיע על מחיר מוצריהן הארוזים. כאשר מתווספת העמסה של עלויות על המוצר, ברור שמחירו עולה ואין זה משנה אם ההעמסה נובעת מעלויות שכר (פריון?!?), אנרגיה או מס המוטל על כל יחידת מוצר. בסופו של יום מחירו של אותו מוצר מטפס מעלה בעקביות, וכל אחד מאיתנו מרגיש את זה בכיסו.

לא מסתכם במימון

כאשר ברור שמטרת החוק היא ליישר קו עם מדינות העולם, שמקדמות קיימות ולהיטיב עם אזרחיהן, נשאלת השאלה האם 7 שנים לאחר החלתו השיג חוק האריזות את מטרתו? ראשית יש להבין כי יישום החוק אינו מסתיים במימונו (תשלום מס הקרוי "דמי טיפול" על ידי החברות החייבות), ועל מנת שרוח החוק ומטרותיו יתממשו, יש מספר שחקנים שחייבים להבין את תפקידם ולפעול, החל מרשות הרבים בה מצטברות האריזות, וכמובן המחוקק שאינו מבצע את תפקידו. ללא תהליך של ליווי, בקרה ופיקוח, קשה להטמיע תהליכים רחבי היקף ובלתי אפשרי ליצור כלכלה מעגלית, כי המעגל לא קיים!
במציאות הקיימת, על החברות לפעול עם הגופים המייצגים ומול המחוקק, בכדי לאזן את המצב בו הן מממנות תהליך חלקי ובכך מייצרות עלות נוספת המשפיעה על כולנו, ללא תמורה נאותה מצד המדינה. שתי דוגמאות המדגימות מציאות בה לא מתקבלות החלטות מתחייבות מכשלים שהתגלעו לאחר החלת החוק: הראשונה, בקבוקי משקה של 1.5 ליטר חייבים גם כאריזה תחת חוק האריזות וגם כמכל משקה בחוק הפיקדון, מצב אבסורדי זה מתקיים כבר כמה שנים ומחייב את החברות בשני חוקים במקביל (!) לדווח ולשלם פעמיים. השנייה, אריזות הזכוכית (בעיקר של מוצרי מזון כריבות, שמן זית וכו'), להן אין תשתית טיפול אפקטיבית בישראל, ובעוד החברות מדווחות ומממנות 100% ממשקל האריזות המשווק, שיעור המחזור עומד על 0.5% (על פי הדו"ח האחרון שפורסם ע"י הגנ"ס ליישום חוק האריזות, בשנת 2015) ונשאלת השאלה – על מה משלמות החברות ולמה?
כל ארגון מכובד שעושה מהפכות בהתנהלותו, דוגמת הסדרת הטיפול בפסולת במדינת ישראל, בודק את היבטי עלות מול תועלת של המהלכים שביצע ויוצר התאמות כדי להתקדם לעבר היעד שקבע. לצערנו, הדבר לא מתקיים בחקיקה הסביבתית, וכל עוד לא נבחן את יישום אותם חוקים בראי הזמן, נמשיך להנציח ולהעמיק את העיוותים. ההתנגשות בין המענה לצרכים הסביבתיים ההכרחיים לבין יוקר המחיה הינה בלתי נמנעת, והדרך לשיט לנמל הנכון הינה בחינה מיידית ומקיפה של אופן יישום החוק והטמעת התיקונים המתחייבים.

• פורסם ב: "THE MARKER" ב- 8.2019.

• הכותב הינו מנכ"ל ובעלים של חברת ערנות לסביבה, המסייעת ליצרנים ויבואנים ביישום חוקי סביבה.